3. השיר של פנלופה

אודיסאוס, מלך איתקה, היה מרוחק מאשתו פנלופה ומבנו תלמכוס במשך 20 שנה. בסיפור האודיסיאה מגיעה נאמנותה של פנלופה לבעלה לשיא. האמונה כי הוא בחיים ועוד יחזור יום אחד, מונעת ממנה להיענות למחזריה. השיר הבא הוא של פנלופה.

בזמן היעדרו של אודיסאוס התקבצו בארמונו שבאיתקה המון צעירים ממיטב המשפחות, חלקם בני המקום, ואחרים באו מהאיים דוּליכִיוֹן, סַמֵה וזַקינתוֹס. הם הסיקו שאודיסאוס מת, וחיזרו אחר אשתו פֵּנֶלוֹפֵּה. כל אחד מהם קיווה לשאת אותה לאשה ולזכות בכס המלוכה הפנוי. כשדרשו שתבחר בחתן, ענתה להם פנלופה שבעלה עדיין חי, שכן בנבואה אמינה נאמר לה שהוא אמור לשוב לביתו. כדי לאלץ אותה להחליט הם ישבו בארמון ועשו בו כבתוך שלהם: שחטו בהמות מעדרי אודיסאוס, ערכו כֵּרות שבהן אכלו ממזווה הבית, שתו יינות ממרתפיו, ואף התעלסו עם השפחות. ככל שחלף הזמן הם הגבירו את לחצם, ולא הרפו עד שנאלצה להבטיח שתסכים להינשא לאחד מהם. היא אף קבעה לכך מועד: כשתסיים לארוג תכריך ללָאֶרטֵס אבי בעלה, שהיה ישיש מופלג בשנים.

פנלופה, כפי שמעיד עליה שמה, בילתה את מרבית זמנה באריגה. היא התחמקה מהמחזרים עם סיפור שהיא תסכים להיענות להם אחרי שהיא תסיים לרקום תכריכי קבורה לאביו של אודיסיאוס. פנלופה העמידה נול גדול בחדרה. ביום היתה אורגת את התכריך, ובלילה, לאור אבוקה, היתה פורמת בהיחבא את המסכת הארוגה. עד שאחת המשרתות גילתה את התרמית והמחזרים תבעו ממנה סופית לבחור באחד מהם.

בתרגום של טשרניחובסקי:

הִנֵּה תַּחְבֻּלוֹת הָעָרְמָה שֶׁזָּמְמָה בְלִבָּהּ, חָרָשָׁה.

נוּל הֶעֱמִידָה בְחֶדְרָהּ מְאֹד גָּדוֹל, אוֹמֶרֶת לֶאֱרֹג

אֶרֶג דַּק וְרַב-מִדּוֹת, וַתֹּאמֶר אֲזַי לְכֻלָּנוּ:

אַתֶּם, עֲלָמִים חֲתָנָי, כִּי מֵת כְּבָר אוֹדִיסֵס הַנַּעֲלֶה,

נִדְחֶה אֶת-זְמַן נִשּׂוּאֵינוּ עַד אִם-כִּלִּיתִי הַסָּדִין,

לְמַעַן לֹא יֹאבְדוּ לִי חוּטַי אֲשֶׁר אֲנִי הֲחִלֹּתִי,

לִהְיוֹת תַּכְרִיכִים לְלָאֶרְטֵס הַגִּבּוֹר, בְּטֶרֶם מִגְּרַתּוּ

רֹעַ-גְּזֵרָתוֹ בְּיַד הַמָּוֶת מְמַתַּח-הַגְּוִיָּה,

לְמַעַן לֹא תוֹכִיחֵנִי אַחַת מִבְּנוֹת-הָאֲכַיִּים,

לֵאמֹר: נִקְבַּר בְּלִי תַכְרִיךְ אִישׁ מְאֹד כָּבֵד בַּנְּכָסִים.

כָּכָה דִבְּרָה, וְאָנוּ לִבֵּנוּ, לֶב-גֶּבֶר, לָהּ הֶאֱמִין.

הָיְתָה אוֹרֶגֶת בַּיּוֹם וְעוֹשָׂה בָאֵטוּן הַגָּדוֹל,

אֶפֶס בַּלַּיְלָה שׁוּב סָתְרָה לְאוֹר הָאֲבוּקוֹת הִבְעִירָה.

שָׁלשׁ שָׁנִים סְבָבַתְנוּ כָּךְ בְּעָרְמָה, אֶת הָאֲכַיִּים,

אַךְ כְּשֶׁהִגִּיעָה הָרְבִיעִית בְּלִוְיַת תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה,

גָּלְתָה אָזְנֵינוּ אַחַת הַנָּשִׁים, שֶׁיָּדְעָה דְבַר אֱמֶת,

אַף מְצָאנוּהָ, כְּשֶׁהִיא סוֹתֶרֶת הָאֶרֶג הַיָּפֶה.

כָּכָה הָיְתָה אֲנוּסָה לִגְמֹר אֶת-מְלַאכְתָּהּ, בְּעַל-כָּרְחָהּ.

Το τραγούδι της Πηνελόπης Κάθισα κι απόψε μοναχή μέσα στη νύχτα κι αφουγκράστηκα τα λόγια που συνθέσανε στα χρόνια μια ηχώ που παραμένει μουσική και ανασαίνει Στα τραγούδια που αγαπάμε κάθε βράδυ που πονάμε Στα τραγούδια που μα πάνε σ’ όλα αυτά που δεν ξεχνάμε σαν καράβια σε ταξίδια στα δικά μας πανηγύρια. Άκουσα απ’ τους στίχους τη δική μου ιστορία και θυμήθηκα ανθρώπους σ’ άλλους χρόνους σ’ άλλους τόπους Ένα “αχ” που μας σκοτώνει Ένα “αχ” που μας λυτρώνει του έρωτά μας την αλήθεια της αγάπης τα φεγγάρια και του πάθους τα σκοτάδια Η σκληρότητα του Άδη και το πιο γλυκό σου χάδι στα τραγούδια που είν’ αστέρια στα τραγούδια που είν’ μαχαίρια. - στα τραγούδια που είν’ αστέρια …. του έρωτά μας την αλήθεια …

השיר של פנלופה בחצות הלילה ישבתי לבדי הקשבתי לשירים שחוברו לפני שנים ההדים החוזרים מן הנעימה ומתנגנים בכל ערב, השירים את השממון יסיחו בכל ערב, השירים, בכל ערב לי יכאיבו כמו כלי שייט שאותנו מביאים לפסטיבלים לסיפור חיי האזנתי בדריכות ונזכרתי בדמויות מתקופת הילדות קול "אה" שמחסל אותי קול "אה" שמשחרר אותי האמת לה השתוקקנו הלבנה אשר אהבתנו אל החושך תשוקתנו האכזריות של האדס לליטוף של נשימתנו בשירים על ערגתנו שחותכים בנפשותנו - בשירים שהם כוכבים... האמת לה השתוקקנו ...

למרות נאמנותה, נעשתה פנלופה חסרת סבלנות, בעיקר בשל התערבותה של האלה אתנה, והשתוקקה לחשוף את עצמה בפני המחזרים כדי לשלהב אותם עוד יותר. היא מציגה אמביוולנטיות; היא קוראת מספר פעמים לאלה ארטמיס להרוג אותה ומצד שני חושבת על התמסרות לאחד הגברים.